היום השלישי למלחמה. כן, לדעתי זו מלחמה ולא מבצע.

אחר הצהריים החלטתי לצאת לגינה, אחרי יומיים שלמים בהם הייתי ספונה בבית.  היום לא היתה אזעקה, רק הדי פיצוצים עזים מסביב וממש קרוב. הבית רעד.

ברקע רועמים מקלטי הטלוויזיה של השכנים, משדרים פרשנויות מעיקות ופטפטת אינסופית. שוכבת על הדשא, עם המצלמה, ומצלמת את מה שמעלי. מפלס המתח יורד.

לכמה רגעים, האדמה הזו מרגישה שלוה ורגועה והשמיים נראים רגילים. יש שקט יחסי ברחובות והוא מהדהד במרחב. אנחנו, בני האדם, מקלקלים את הכל עם הרצונות המחורבנים שלנו. והרצונות האלה הם שמבדלים אותנו מהטבע המופלא שעליו אני מסתכלת עכשיו בזווית קצת אחרת. הרי תכלית הבריאה היא האדם. אולי הפעם נבין שחייבים לשנות כוונות ? מלחמה היא אסון מעשה ידי אדם. אבל אני לא יכולה שלא לחשוב שכשיש מלחמה, חילוקי הדעות מתעמעמים. יש משהו נבזי וגדול יותר שמאיים עלינו ומאחד אותנו, מכניס אותנו לפרופורציות. אני ממש מרגישה טעם של תקווה בפה.

מתחיל להחשיך ואני מתארגנת להיכנס הביתה. ואז מגיעה האזעקה שקוטעת את המחשבות.

הנטאשות בשיר נהדר לסיום.

בכמיהה לימים טובים.

♥ סיגל

SIGAL MIZRAHI Photographer©